רובנו בטוחים שנצא לגמלאות רק כשנגיע לגיל הפנסיה. עד אז נעבוד, נתפרנס, ובשאיפה גם נחסוך מספיק כסף לדיור מוגן וטיול עם הנכדים.
ובכן, טעות.
בעשורים האחרונים יש המון אנשים שנפלטים משוק העבודה הרבה לפני גיל הפרישה. בארה"ב למשל, יותר מחצי מהעובדים (55%) שעבדו במשרה מלאה ויציבה בסוף שנות הארבעים לחייהם, נשרו משוק העובדה עוד לפני שהגיעו לגיל הפרישה הרשמי. רבים מהעובדים האלה נשרו בגלל פיטורים, שאחריהם לא הצליחו לשוב לשוק העבודה - ובשני העשורים האחרונים, המגמה הזו רק מחריפה. ההשלכות של התופעה לא פשוטות: ההכנסה ורמת החיים של העובדים ומשפחותיהם נפגעות, תחושת החיוניות והכבוד העצמי מתערערת, ושיעורי העוני בקרב האוכלוסיה המבוגרת גדלים.
גם אצלנו בארץ המצב בעייתי – תראו את שיעור המועסקים בני חמישים פלוס, לעומת בני ה40.
גם אם בני ה50 רוצים לחזור לעבוד, יהיה להם קשה- בייחוד אם הם עובדים בתחום הייצור הבסיסי , שמירה, ניקיון – ואפילו בהייטק. גם השכלה של תעודה מקצועית, הכנסה בחמישון התחתון, ומקום מגורים מנבאים נשירה: למעשה למי שחי בגוש דן יש סיכוי גדול ב-26% משאר הארץ, להישאר בשוק העבודה עד גיל הפרישה.
המרכז לממשל וכלכלה שלנו גיבש שורת המלצות מדיניוּת כדי להתמודד עם התופעה.
הראשונה שבהן היא להחליף את המדיניות התגובתית הקיימת – במדיניות אקטיבית:
במקום להתמודד עם אבטלת מבוגרים אחרי שאיבדו את מקום העבודה, הממשלה צריכה להשקיע בתכניות לשדרוג היכולות של עובדים מבוגרים עוד כשהם מועסקים, ולהתמקד באלו שנמצאים בקבוצת סיכון לנשירה משוק העבודה.
זה יצמצם את הטראומה שכרוכה בפיטורים, יחסוך למדינה סכומי עתק בתשלומי אבטלה וקצבאות השלמת הכנסה, ויתרום להגדלת התוצר הכולל. בנוסף – צריך לשנות את מערכת התמריצים לעבודה, ובהם שינוי או אף ביטול של תקרת "הדיסרגרד", כלומר סף השכר ממנו עובדים מאבדים זכאות לקצבת הזקנה.
לבסוף, חייבים להעלות את גיל הפרישה לפנסיה, במיוחד זה של נשים אשר נמוך משמעותית מגיל הפרישה של גברים.
הממצאים בעניין מראים בבירור שהעלאה מדורגת ומדודה של גיל הפרישה, תתרום להעלאת שיעור ההשתתפות של מבוגרים בשוק העבודה באופן מיידי.
במוקדם או במאוחר - נשירת מבוגרים משוק העבודה היא סוגיה שכולנו נתמודד איתה. כך ששימור כוח עבודה חיוני ורלבנטי, גם בשנות החמישים והשישים לחייו, יעזור להבטיח כלכלה צומחת שעובדת עבור כולנו.
