ב-15 בספטמבר 1941 פקד אנטונסקו לגרש לאזור טרנסניסטריה שבין הנהר בוג לנהר דנייסטר את הניצולים, כ-150,000 במספר.
עשרות אלפים נהרגו בדרכי הגירוש, נורו בידי המלווים הרומנים, מתו ברעב, בצמא, במחלות, בהתעללות ובאפיסת כוחות. טרנסניסטריה הפכה לקבר אחים ליהודי רומניה, ובשנות השלטון הרומני, מסתיו 1941 עד אביב 1944, נספו שם כ-90,000 מן המגורשים. הצבא והז'נדרמריה הרומנית השתתפו גם ברציחת עשרות אלפי יהודים מאוקראינה. העילה הרשמית לגירוש היה הרצון ל'טהר' את האזורים המשוחררים מן היסוד היהודים העויין, ששיתף פעולה עם השלטון הסובייטי (1940-1941), והתנהגותם האנטי-רומנית של היהודים בעת נסיגת הרומנים מן האזורים ההם בסוף יוני 1940. באוקטובר גורשו גם יהודי דרום בוקובינה, שלגביהם לא ניתן היה לטעון כי שיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי. יון אנטונסקו עצמו נתן את פקודת הגירוש, וקבע כי בסרביה תהיה 'נקייה מיהודים', ובבוקובינה יושארו מכול כ-90,000 יהודיה רק כ- 10,000 יהודים שהיו חיוניים לכלכלת האזור. הגרמנים לא הפעילו בעניין זה כל לחץ משום שממילא פעל אנטונסקו על-פי תוכניותיהם של הנאצים באשר ליהודים.
שלמה שוורץ, (נולד ב-1934 בבוקובינה) הוא צייר בעל סטודיו בהרצליה.
שוורץ עבר את השואה בטרנסניסטריה ועלה לישראל ב-1948, לאחר שהות של שנה וחצי במחנות העקורים בקפריסין, שם למד אמנות אצל הפסל זאב בן-צבי. בהגיעו לארץ התקבל אצל הצייר אהרון אבני לסטודיו. בפתיחת מכון אבני נמנה עם התלמידים במחזור הראשון. מוריו היו זהרה שץ, מרסל ינקו, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן ומשה מוקדי.
שוורץ הציג מאות תערוכות ברחבי הארץ ובעולם ועבודותיו נמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים רבים כמו: רצפטו בקרונברג, גרמניה, ג'ואיש הריטג', מוזיאון ניו יורק, אוניברסיטת מיאמי, מוזיאון יד ושם בירושלים, חברת אל על ועוד.
הוענקו לו הפרסים: פרס עידוד לאמנים צעירים מטעם אגודת הציירים בתל אביב (1955), ברלין המזרחית - הדפס אמנותי (1973), מונקו (2004)[1].
מצגת זו מבטאת סדרת ציורים שצייר שלמה מתוך זיכרון אישי. החל מכניסת הרומנים לעיירתו ואשקאוץ דרך הגירוש עד לגטו מוגילב שבצפון טרנסניסטריה.
