ריקי שחם מציגה את: אודרי לורד
music:Billie Holiday-Strange fruit
אודרי לורד נולדה ב-1934. הוריה פרדריק ביירון ולינדה גרטרוד בלמר לורד היו
מהגרים מהאיים הקאריביים שהשתקעו בהארלם. עם סיום לימודיה התיכוניים בבית הספר התיכון שליד האנטר קולג' (Hunter College High School ) ולאחר מותה של חברתה הקרובה, לורד עזבה את בית הוריה, התרחקה והתנכרה למשפחתה.

בשנים 1954-1959 היא למדה מידענות וספרנות לתואר ראשון בהאנטר קולג' (Hunter College) כשאת שנת לימודיה הראשונה עשתה באוניברסיטה הלאומית של מקסיקו. עם חזרתה לניו-יורק עבדה כספרנית, כתבה והפכה לפעילה בתרבות הגייז בגריניץ' וילג'. ב-1961 סיימה לימודי תואר שני במידענות וספרות באוניברסיטת קולומביה. בתקופת לימודיה המשיכה לעבוד כספרנית.
לורד נישאה למשפטן אדווין רולינס. לזוג נולדו בת ובן: אליזבת וג'ונתן. הזוג התגרש ב-1970.
ב-1968 קיבלה מינוי כסופרת בקולג' טוגלו במיסיסיפי. לורד פגשה שם את פרנסיס קלייטון, פרופסורית לפסיכולוגיה, לבנה, מאוניברסיטת בראון, וחיה איתה בזוגיות מ-1968 עד 1988. קלייטון עזבה את משרתה כדי לאפשר ללורד להתמסר לכתיבתה.



בשנות ה-60 שירתה של לורד זכתה לפרסום באנתולוגיות ובעיתונות של ספרות שחורה. בתקופה זו לורד הייתה פעילה בארגונים למען זכויות אזרח, בתנועות נגד המלחמה ושותפה בתנועות פמיניסטיות. משנת 1968 לורד התמסרה לכתיבתה ופרסמה ספרים. היא פרסמה במהלך חייה 11 ספרי שירה ו-7 ספרי עיון ופרוזה. ב-1980 ייסדה הוצאה לאור יחד עם ברברה סמית וצ'רי מורגה בשם: "Kitchen Table", ההוצאה לאור הראשונה בארצות הברית לכתבי נשים צבעוניות.


היא הנהיגה מאבקים של נשים לסביות שחורות והקימה ארגון לתמיכה במאבקן של נשים שחורות בדרום אפריקה נגד משטר האפרטהייד: Sisterhood in Support of Sisters in South Africa.

ב-1978 לורד אובחנה כחולה בסרטן שד ועברה כריתת שד. לאחר 6 שנים אובחנה כחולה בסרטן הכבד. היא בחרה להתמקד בחייה ובכתיבתה. היא כתבה את יומני הסרטן שזכה ב-1981 בפרס.




ב-1991 זכתה בפרס וולט ויטמן, אשר הפך אותה למשוררת הרשמית של מדינת ניו יורק עד מותה ב-17 בנובמבר 1992. לורד נפטרה בגיל 58 ממחלת סרטן הכבד. היא נפטרה בסנט. קרוקס, שם גרה עם גלוריה ג'וזף.
היא הגדירה עצמה כשחורה, לסבית, אם, לוחמת ומשוררת. בטקס לקריאת שם אפריקאי לפני מותה, בחרה בשם "גמבדה אדיסה", שמשמעותו לוחמת.


לורד ביקרה את הפמיניסטיות הליברליות של שנות ה-60 על התמקדותן בחוויות והערכים של נשים לבנות מהמעמד הבינוני, אשר לראייתה שיתפו פעולה עם הפטריארכיה. בטיעוניה סימנה את כיווני הביקורת במאבק הפמיניסטי באקדמיה לגבי מחיר שיתוף הפעולה עם הממסד האקדמי ודרכי הפעולה הראויות.
. היא טענה שלמרות שהמוקד היה ההבדל המגדרי, יש להתייחס לכל ההבדלים. היא מדגישה את אותנטיות החוויה. היא רוצה הכרה ולא שיפוט כלפי ההבדלים

לא לתחום לקטגוריה אחת של "אישה". תאוריה זו מוגדרת כהצטלבות של זהויות ( Intersectionality).

היא מעידה כי להיות משוררת שחורה, לסבית ופמיניסטית בשנות ה-60 כמוהו כלהיות בלתי נראית באופן כפול ומכופל.
לדבריה, חוויות חיים של נשים שחורות שונות מחוויות החיים של נשים לבנות אשר נחשבות לנורמה. בעקבות זאת, חוויות החיים של הנשים השחורות נדחקות לשוליים, כמו גם אלה של הלסביות, ושל לסביות שחורות ביתר שאת. אלה נתפסים כחריגים ביחס ללב התנועה הפמיניסטית.

במאמרה "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון" העלתה לורד סוגיות של גזענות בתוך התנועה הפמיניסטית. היא טענה כנגד דיכוי הנשים השחורות בתנועה הפמיניסטית. האשמותיה עוררו תגובות נזעמות. המחלוקות חידדו את מרכיבי שונותה כפמיניסטית שחורה ולסבית, ואת קולה הבודד.
היא טוענת ששירה אינה מותרות לאישה, זה צורך חיוני להישרדות ולשינוי. מקור השירה מבוסס על חלומותינו ותקוותינו ממקורות כמוסים בתוכנו. אלה הופכים למילים, מתגבשים לשפה ולרעיון ובעקבות זאת הופכים לפעולה מוחשית. השירה היא הדרך לשיים את המפחיד, הלא-מובן והלא-מקובל כך שניתן יהיה לחשוב עליו. היא מגדירה זאת כמשמעות האמיתית של "זה מרגיש לי נכון”.


בשונה מאבותינו הלבנים שאמרו:
"אני חושב משמע אני קיים", האם השחורה שנמצאת בכל אחת מאיתנו, המשוררת, לוחשת בחלומותינו: אני מרגישה לכן אני יכולה להרגיש חופשייה. הרגשות שלנו לא היו אמורים לשרוד אלא להפוך למחשבות המצופות מנשים, אך הנשים שרדו כמשוררות, הרגשות והכח נשארו כמוסים וצפים בחלומות
ומצביעים על הדרך לחירות. הם הופכים למוחשיים בשירים ונותנים כח ואומץ.


שיריה מתעדים את אימת הגזענות, המינניות, מכבדים את הקורבנות שהיו אמורים להישכח. מחויבותה למלחמה באי-צדק, מאבקה לגדל את ילדיה והתעקשותה לתקשורת הוגנת בין גברים ונשים שהחשיבה כאחיה ואחיותיה עולים מתוך דחף פנימי ותשוקה. בכל יצירותיה יש חיבור בין דם, תשוקה ואמונה.











"Poetry is not a Luxury”
שירה אינה מותרות לאישה, זה צורך חיוני להישרדות ולשינוי. מקור השירה מבוסס על חלומותינו ותקוותינו ממקורות כמוסים בתוכנו. אלה הופכים למילים, מתגבשים לשפה ולרעיון ובעקבות זאת הופכים לפעולה מוחשית. השירה היא הדרך לשיים את המפחיד, הלא-מובן והלא-מקובל כך שניתן יהיה לחשוב עליו. היא מגדירה זאת כמשמעות האמיתית של "זה מרגיש לי נכון".השירה משמעה להפוך את הרגשות למילים שניתן לשתף, ליצור שפה אם היא לא קיימת. השירה היא לא חלום, אלא שלד חיינו היוצר את היסודות לעתיד של שינוי. זהו גשר מפחדינו למה שעדיין לא היה.
#ריקיחשםתרבות #ריקישחם #שחםריקי #מדיהריקישחם #כתיבהיוצרת #נשיםכותבות #רשתותריקישחם #כושרובריאות #דעה #חדשותריקישחם #סרטוניםריקישחם #כתבותריקישחם

свернуть