פורים בזמן מלחמה
רבים מאתנו שואלים כיצד נציין את פורים השנה, כאשר עם ישראל נלחם במלחמה קשה, שיש בה כבר כ1500 הרוגים, מאות פצועים, למעלה ממאה שבויים וחטופים המחוזקים על ידי האויב, מאות אלפים מאחינו בני ישראל שכבר קרוב לחצי שנה הם פליטים שלא יכולים לחזור הביתה – איך צריך פורים – 'יום משתה ושמחה' - להיראות?
השאלה נכונה הן בפן ההלכתי, האם צריך לשמוח, והן בפן הרגשי, האם אפשר לשמוח, ועל מה?
לאושר אסוננו, יש לנו תקדימים. זהו לא הפורים הראשון שעם ישראל מגיע אליו בתנאים של מלחמה ומצוקה. בפורים שנת ת"ש, מרץ 1940, היה רבי קלונימוס שפירא, הידוע כאדמו"ר מפיאסצנה, מחבר חובת התלמידים, באבל נורא. כבר בכיבוש ורשה על ידי הגרמנים, הוא איבד את בנו היחיד ואת כלתו שנהרגו בהפגזות. וכך הוא אמר בפורים של אותה שנה:
"שפורים כיום הכיפורים. אפשר מרמז גם לזה, שכמו שביום הכיפורים התענית והתשובה ביום זה, לא אם רוצה אותם האדם לעשותם עושה, רק בין אם רוצה בין לא, מקיימם מפני גזרת הקב"ה – כן גם שמחת פורים, לא רק אם האדם מעצמו בשמחה או על כך פנים במצב שיכול לשמח את עצמו צריך הוא לשמוח, רק גם אם הוא בשפלות ובשבירת הלב המוח וכל רוחו נרמס – חוק הוא שצריך על כל פנים איזה ניצוץ של שמחה להכניס אל לבו!
וכן גם ממעלה למטה, כמו שביום הכיפורים עיצומו של יום מכפר, ואפילו אם לא השלים כל תשובתו – כן גם בפורים אף שלא הי' האיש הישראלי בשמחה כפי שצריך להיות וממילא כל עבודתו שבפורים לא הייתה בשלימות, מכל מקום הישועה והשמחה שהפורים פועל על ישראל, גם עתה פועל ועושה."
העדויות שיש לנו מספרות כי את הדרשה של אותו פורים התחיל האדמו"ר בבכי, כי איך אפשר לשמוח בראותנו את עומק הצרות של עם ישראל? אבל לאחר שנתן את התשובה, שבפורים חייבים לשמוח כמו שביום הכיפורים חייבים לשוב בתשובה, החסידים מספרים – ואני מצטט: " שהייתה שמחת פורים של רבינו הקדוש באותה שנה במידה עצומה ונוראה, שלא ראו בה מעולם, על אף יגונו הנורא ושברו בהריגת בנו הגדול ומשפחתו."
הרמב"ם אומר, בעקבות חז"ל, שחג הפורים הוא חג נצחי: " כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם."
פורים לא יכול להתבטל, כיון שפורים הוא היום של התקוה; של ההבטחה והאמונה שנצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, ושרווח והצלה יעמדו ליהודים. שגם מתי שנראה ששונאי ישראל ח"ו מצליחים, יבוא הרגע של ונהפוכו, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.
וזה גם השורש של השמחה בפורים – ברגע שמגיעות האגרות שמתירות ליהודים להקהל ולעמוד על נפשם, " בְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם:". ואתה שואל – רגע, מה אתם שמחים, עוד לא נלחמתם, עוד לא נצחתם, מי אמר שתנצחו? אבל התשובה ברורה – ברגע שהגלגל התחיל להתהפך, היהודים הבינו שהקב"ה מלווה אותם, וגם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי.
המצב שלנו, כמובן, טוב הרבה יותר מאשר של האדמו"ר מפיאסצנה בורשה של פורים 1940. הקב"ה זימן אותנו למצב שבאו אנחנו יכולים להקהל ולעמוד על נפשנו. הקב"ה עמנו, ואנו לא יראים משום דבר רע – ואנחנו שמחים בישועה המובטחת, גם אם אנחנו עוד לא רואים אותה בעינינו.
אז פורים יהיה גם השנה, בעיקר השנה, יום של שמחה. אבל השמחה שלנו השנה צריכה להיות מכוונת מאד; הרמב"ם כותב: " מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר +ישעיהו נ"ז+ להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים."
זו השמחה שאנחנו צריכים לכוון אליה בפורים בכל שנה, אבל במיוחד בשנה הזו. היא שמחה על התקוה, ולכן היא צריכה להיות שמחה של נתינת תקוה. כל אחד מאיתנו יחפש לא רק היכן הוא יכול לשמוח, אלא היכן הוא יכול לשמח, וכמו שהבטיח לנו הקב"ה – אם אנחנו נשמח את שלו, את העני והגר, היתום והאלמנה – אז הוא ישמח את שלנו – את בנינו ובנותינו, משפחותינו ואותנו עצמנו.
פורים שמח, פורים של תקוה, פורים של גאולה, אמן!
