*2 דקות על מגילת אסתר – חלק 11* 📜
חתמנו במזימת המן לתלות את מרדכי על העץ, אך אחשוורוש ונדודי השינה שלו הופכים לה לרועץ.
בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדֲדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, אומרת הגמרא – שְׁנַת מלכו של עולם", ואנחנו מבינים את שנרמז לנו: "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל", ה' איתנו תמיד.
אחשוורוש מבקש להביא אליו את ספר הזכרונות, כדי להפיג בו את דאגותיו, אולי אסתר והמן זוממים עליו הפיכה, והנה, בהשגחת ה': "וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל־בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ"
אחשוורוש מתעניין מה היקר, הכבוד שקיבל באותה שעה, ומה הגדולה העתידית שרוממה את מרדכי עבור הצלתו, ומשרתיו משיבים שלא נעשה דבר.
עוד הם מדברים, והמן הגיע למלך כדי להוציא לפועל את תוכניתו.
אחשוורוש מזמן אותו אליו ומתייעץ איתו, בתחכום רב, מה כדאי לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו.
הוא ידע שהמן ישגה ויחשוב שמדובר בו, ואכן:
"וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי"
"כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב", נכתב בתהילים, והידיעה של המגילה מה חשב המן בליבו, היא אחת מהראיות שנכתבה בנבואה.
והמן מפריז כיד הדמיון הטובה עליו, ילבישו לו המשרתים לבוש מלכות, כתר המלך יהיה על ראשו, ועל סוסו המפואר של המלך ירכב ברחוב העיר, וכל רואיו יקלסו אותו באומרם: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".
אחשוורוש נזעם לשמוע את כל גינוני המלכות שמנסה המן לנכס לעצמו, והוא מצווה את המן לצאת מיידית, להלביש ולהוליך בעצמו, בדיוק כפי שדיבר, את מרדכי היהודי.
להמן אין ברירה אלא לציית, והוא מלביש ומוליך את מרדכי ברחוב העיר.
לאחר מכן, מרדכי הצדיק שב לתעניתו כי עדיין לא בוטלה גזרת המן, והמן כיסה פניו מהבושה ובמהירות נדחף לביתו לאחר שנתבזה.
לאחר ששומעים זרש ואוהביו את הרעה שהייתה לו, אמרו לו החכמים שבהם:
" אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי", לא תוכל לו, אין לך סיכוי.
הם כמובן ידעו עוד קודם שרצו להורגו שהוא יהודי, אך השנאה מקלקלת השורה, והמן חשב שעקב חורבן המקדש וגלות היהודים, הקב"ה אינו איתם עוד. ומשראו שבא יום אידו של המן הרשע, הבינו שהם בבחינת שַׁחַק מֹאזְנַיִם לכוחו של אלוהי היהודים.
מרדכי בתחילה, ישב בשער המלך, אחר כך יצא ממנו בלבוש מלכות, ולבסוף לכל עם מרדכי היה אורה ושמחה.
מעלייתו לגדולה של מרדכי, ויציאתנו מצרה לרווחה, לומד הירושלמי על הגאולה:
כשראו ר' חייא ור' שמעון את איילת השחר שבקע אורה, דימו אותה לגאולתן של ישראל.
בתחילה קימעא קימעא, ואחר כך כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
