את השיר "אהבת ציון" כתבתי לפני 32 שנה.
השבוע, כשביקרתי במאהלים בשדרות רוטשילד, הבנתי כמה השיר הזה רלוונטי גם היום. הנה מילות השיר:
נולדתי בארץ, גדלתי עם הארץ,
אני זוכר אותה משחר ילדותי,
שיחקנו בחולות, בשלוליות המים,
וכשגדלתי קצת ארצי עזבה אותי.
אני זוכר אותה בסומק לחייה
נוסעת על עגלות חציר ריחניות
סלי עגבניות אספתי בשדותיה
אהבתי פרחה בשדה חמניות.
האנשים של אז, אשר גידלו אותנו,
איפה אתם עכשיו? איפה אתם היום?
איפה אותה חמה? איה אותה השמש?
איפה אותה הארץ ואותו חלום?
את ארץ ישראל אשר היתה שלנו
לקחו הקבלנים, קנו המתווכים,
לקחו לנו אותה כמה רוכלי סידקית
וקבלני עפר וסוחרי שטיחים.
גם העברית שלה, אותה למדנו יחד,
כבר שכחה מלים כמו תלם וחריש,
וגם האהבה אשר יפתה כמו זמר
כן, גם האהבה עומדת על הכביש.
היום אני נדהם לראות איך סוחריה
מוכרים בשוק את כל דבשה וחלבה
כמו בין זכרונות אני בין ארגזיה
עוד מחטט למצוא עגבניה טובה.
עודני מתכופף אל ארגזי השסק
לחוש עוד את הטעם שכמעט אבד
מביט בפרצופים ומחפש עיניים
אשר יגידו לי: אתה אינך לבד.
אני רוצה לצעוק, אני רוצה לקרוא לה,
לארץ ישראל: נשארת אהובתי!
אם את רוצה לחיות, אם את רוצה לברוח
אם את רוצה לחזור -- קחי גם אותי!
