ידעתם שאנחנו שרוטי שואה? שיש לנו טראומה תרבותית מהסיפור הזה? ידעתם שהחוויות האישיות שלכם עם השואה הן לא כל כך אישיות? שלום, אני פרופ' גד יאיר, והיום נדבר על שואה שלנו ומה היא עושה לנו.

לפני מעט יותר משנתיים הכנתי שיחה על החוויה של מדענים ישראלים בגרמניה. סיפרתי אז שאחד הדברים שהפתיעו אותי בראיונות שערכתי עם ישראלים זו הטראומה התרבותית החקוקה בהם. בספרי "אהבה זה לא פרקטיש" ניתחתי את עומק הטראומה התרבותית של אלו שחיים בגרמניה, והראיתי כיצד היא מופיעה שוב ושוב, גם בנסיבות פרוזאיות, בקרב ישראלים בישראל. הנה ציטוט קצר מאז: כשישראלים רואים בגרמניה שלג, הם מיד מדמיינים את סבתא בצעדת המוות. ישראלים שומעים רכבת בגרמניה, מיד עולה בדימיונם התחנה בטרבלינקה. אנחנו רואים בגרמניה כלב רועה גרמני או שוטר גרמני עם נשר גרמני, מיד מופיעה בראשינו אסוציאציה למחנה ריכוז. כן, השואה מוטבעת בנו בחושינו.

בשיחה הסברתי שההטבעה של השואה בחושינו היא תוצר חינוכי, והוספתי שזו הטבעה ייחודית לישראלים. אבל לפני שנתיים ציפתה לי הפתעה ודווקא כשנשאתי דברים ביום השואה. נשאתי אז הרצאה לפני למעלה ממאה משתתפים בשיקגו. לאחר סיום דבריי, פנו אלי כמה מן המשתתפים בדברים. אני רוצה לשתף אתכם בתכתובת אחת כזו, שמנתה כמה סבבים, אותה ערכתי עם עורכת דין אמריקנית, שהסכימה שאשתף אתכם בדברים.

свернуть