שניים 1995

כשלא היה כבר מה להגיד,
מול ירח מלא חלב,
ישבנו שותקים כמו קיר,
לא ידעתי לסלוח לך.
מסביב הסתבכו דברים,
אביך מת באוגוסט מר,
לא זוכר כבר את השקרים,
זכרון זה דבר קצר.

כשלא היה כבר מה לעשות,
כשמתנו משעמום,
המתקנו שם איזה סוד,
שני זרוקים מול כל היקום.
לפעמים כל אחד ביקש:
"תני סיגריה, תיתן לי אש",
התמסטלנו מרגשות,
זכרון זה דבר ורוד.

כשלא היה כבר את מי להאשים,
לא אותך לא את אף אחד,
התישבתי כתבתי שיר,
ורצחת לי אותו כששרת.
התנשקנו אני חושב,
בחדרי כל המדרגות,
הקיץ ההוא כישף,
אותך ואותי מאוד.

свернуть