לפני שנה דיברתי בשלושים של עילי ברעם.
חשבתי מה אני יכול להגיד כדי לנחם.
כמה דקות לפני שנכנסתי קראתי ראיון עם סימונה.
אמא של ליאם,
שהיה ברכב יחד עם עילי ויונתן.
היא סיפרה שבערך ב-7 וחצי עוד דיברה עם הבן שלה שעדכן אותה שהם בדרך הביתה.
חצי דקה אחרי שסיימו את השיחה השלושה נרצחו.
הם הגיעו מאוחר למסיבה לכן יצאו ראשונים ונפגעו ראשונים.
כשסימונה נשאלה מה מנחם אותה, היא ענתה שהנחמה הגדולה שלה היא שליאם לא היה קורבן, שהוא לא חווה את התופת.
שבשלושים השניות האחרונות לחייו הוא צחק. היה משוחרר ועצמאי.
שנה מהטבח יש בזה מסר מחזק לכולנו.
החמאס רצו לקחת לנו את שמחת החיים, את האמון בעתיד טוב יותר, את האופטימיות
היכולת שלנו היום לחגוג ולשמוח בשמחת תורה,
להחזיר לעצמנו את החיוך, מתוך הכאב העצום,
היכולת לא לחיות כקורבנות
זה הניצחון הגדול על האויבים שלנו וביטוי לעוצמה שלנו כעם.
