לעוד שאלות: [ Ссылка ]
אני זוכר כשהגענו ארצה, לארץ ישראל, נכנסנו לבית הכנסת, והיינו בהלם מוחלט לראות שיהודים מתפללים בתנועה כזאת. כולם מתנועעים באופן כזה, וחלקם ככה, וזה היה מאוד מאוד מוזר בעינינו, משום שבאתיופיה מי שעושה את התנועה הזו חושבים שהוא משוגע, חושבים שהוא משוגע, צריך לשלוח אותו למחלקה הפסיכיאטרית. ומצד שני, באתיופיה היינו מתפללים עם התנועה הזאת, לא תנועה כזאת אלא תנועה עם הידיים. השאלה האם יש הבדל בין התנועה הזאת שהיתה נהוגה באתיופיה, לבין התנועה הזאת כפי שהיא נוהגת כאן?
עכשיו בשביל לענות על השאלה הזאת צריכים לשאול שאלה אחרת: מה בעצם קורה כשאנחנו מתפללים לריבונו של עולם? האם אנחנו רוצים בעצם לקחת משהו מריבונו של עולם – מאלוהים – ולהכניס אותו אלינו-לתוכנו? או שבעצם ההיפך הוא הנכון – לקחת משהו מבפנים, מתוכי, מתוך הלב, ולמסור אותו לאלוהים. במילים אחרות, האם התנועה היא מלמעלה למטה, או שהתנועה היא מלמטה למעלה?
עכשיו בשביל לענות על השאלה הזאת אנחנו צריכים להבין – כך פוסק למשל, כותב ארליך, חוקר – שיש שתי תודעות בעולם היהודי – תודעה אחת נקראית תודעת כבוד, והתודעה השנייה נקראית תודעה של הכנעה. ושתי התודעות האלה מכירות בפער הקיומי שבין האל לאדם, אך רואות אותו באור שונה. מה ההבדל ביניהן? ההבדל ביניהן הוא שלמשל תודעה של כבוד אומרת שעל מנת לפגוש את אלוהים אני חייבת לצמצם את הפער הזה שקיים ביני לבין הקב"ה. תודעה של הכנעה, לעומת זאת, גורסת ואומרת שעל מנת לפגוש את אלוהים לא זו שאני צריכה לצמצם את הפער הקיים ביני לבין אלוהים, אלא אני צריכה לחשוף את הפער הקיים ביני לבין אלוהים. לכן נראה לי שאדם שמתפלל בצורה כזאת, התנועה הזאת, הוא יותר בא ממקום של תודעה של כבוד. הוא רוצה למסור משהו מתוכו לאלוהים. לעומת זאת אדם שבא עם התנועה הזאת, בעצם התנועה אצלו זו תודעה של הכנעה, לא תודעה של כבוד, הוא בעצם חושף את הפער הזה הקיים בינו לבין הקב"ה, ומתוך כך הוא רוצה לקבל משהו מהקב"ה. אבל על כל פנים, על כל פנים, תודעה של כבוד, בעיניי, עלולה להביא את האדם לעמדה שמגיע לי הכל, שכאילו אני עושה טובה לקב"ה שאני בכלל מתפלל, כן? לעומת זאת, התודעה של הכנעה אומרת ששום דבר לא מובן מאליו, לא מגיע לי שום דבר.
אז באמת באמת זה הסכנה הגדולה שקיימת בעולם של כבוד לעומת היתרון שיכול להיות בתודעה של הכנעה. אז בתודעה של הכנעה במילים אחרות, לא נכנסים לשאלה: האם אלוהים עונה לי, או לא עונה לי? על פי התפיסה האתיופית, בכלל זו חוצפה לשאול את השאלה הזאת, לכן עצם העמידה מתוך הכנעה לפני הקב"ה, זה החסד הגדול שעושה איתי אלוהים. על פי זה, עצם התפילה והעמידה לפני ה' זה כבר הישג גדול לאדם.
אני זוכר שאמא שלי זכרונה לברכה, יומיים לפני שהיא הלכה לעולמה היא עשתה ככה עם הידיים והתפללה. ובאמת אני חשבתי שברגעים האלה, מה בדיוק אמא שלי חושבת? מה היא בעצם מבקשת מאלוהים? למה היא בכלל התפללה באותה שעה? המסקנה שלי הייתה שאנחנו זקוקים לקב"ה, זקוקים לו בכל רגע ולא משנה באיזה מצב, אנחנו זקוקים לקב"ה. לעמוד לפני אלוהים, ובעצם מחפשים איזשהי סוג של אוזן, שהוא יקשיב לנו. וזה אולי אחת המתנות הגדולות ביותר שאנחנו קיבלנו שיש מישהו שהוא מסוגל להקשיב לנו בכל זמן.
אולי נסיים, כששר שלמה קרליבך ואומר: ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך. והוא אומר שם: ואני בחסדך בטחתי, כשאני בוטח באלוהים, או לפני שבכלל הגיעה הישועה, עצם זה שאני בוטח בקב"ה, אני כבר מתחיל לשמוח. אבל גם ראיתי פירוש שאומר: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, עצם זה שאני בכלל הולך לכיוון הקב"ה, עצם זה שאני בכלל בדרך, לא הגעתי לשום יעד, אני כבר שמח, שמחתי באומרים לי. מתי אני שמח? כשאני יודע שאני בדרך אל בית הקב"ה.
