המהפך באישיותו מיעקב לישראל, מבטא שתי תפיסות עולם שונות:
* במפגש יעקב עם המלאך: המיקוד- בכוח הפיזי כנכס משמעותי- על-כן השיא במאבק הוא בניצחון: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. המלאך מבקש למחוק את עברו של יעקב ולהתמקד בכוחו הפיזי במאבק. * בהתגלות הא-ל ליעקב: התפיסה היא ערכית ומשמעותית; הוספת ישראל ל-'יעקב' הינה, תוספת רוחנית לערכים של יעקב ולדמותו: התוספת מדגישה כי כוח פיזי והישגים חומריים, מסייעים לאדם, אך אינם עומדים בזכות עצמם. כמו-כן, יש לנו בחירה מתמשכת לעשות "תיקונים" כמו יעקב, המתקן עצמו ואנשים בדרכו, מתוך תחושת ייעוד לדורות. מכאן האמירה בטקס המילה היהודי: "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ ביִשְׂרָאֵל ".
עוצמת עם ישראל היא תמהיל של מורשת ותורה, תרבות מדע, ועוצמה צבאית. האירוע המכונן בפרשה, הוא מאבק המציג שילוב של כוח ורוח. בלעם ניסה לקלל את העם מתוך הבנת שתי הזהויות -יעקב וישראל: "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל"; האם אנחנו עם כמו יעקב? עם המתנהל במרמה, נאבק, בורח, עוקף, מגשים, נופל וקם? או שאנו כמו ישראל? יישר-דרך, תמים וחולם, רחום, ואיש משפחה, מברך ומבורך? נראה כי שתי הזהויות ממשיכות להתקיים זו לצד זו- לדורות.
