כתיבה : הרב חגי לונדין
על פי רוב, התשובות המקובלות לשאלה "מי זה אלוהים בשבילי?" – בין העונה מאמין בו ובין לא – סובבות סביב המושג "כוח עליון". אולם זוהי הגדרה הטעונה ליטוש. הגדרת אלוהים בתור "כוח עליון" יוצאת מתוך הנחת המוצא שיש דברים נוספים במציאות מעבר ל"כוח", ואף אם הם מצויים בשליטת ה"כוח", הרי ה"כוח" והם – שני אובייקטים שונים. ואם כך הוא הדבר, "אלוהים" כבר אינו אינסופי, אינו בלתי-מוגבל, אלא כוח שמצויים במקביל לו אובייקטים נוספים ובעצם כבר אינו "אלוהים".
אולי כדי להבין באופן מדויק יותר מהו אלוהים שעליו מדברת היהדות, נתחיל מהידיעה היציבה ביותר בחיינו: עצם קיומנו. הידיעה שאנו חיים אינה פועל יוצא של החושים. גם תינוק, ברגע יציאתו לאוויר העולם, מודע באופן על-הכרתי לעובדה שהוא חי וקיים. על גבי ידיעת-על זו מבוססת כל פעילותנו בחיים: כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא פועל יוצא של הקיום. אם יתבקש האדם לתאר את כל גילויי חייו, הרי לא יוכל. הוא יכול לתאר כי הוא הולך, קורא, חושב, אומר משפט כלשהו, מרגיש תחושה כלשהי, אולם ברור כי כל אלה נותנים רק מושג קלוש מעצם חייו שהם הרבה יותר מכך ולעולם אינם ניתנים לכימות. נקודת החיים היא אינסופית. החיים שאני מגלה עכשיו הם אמנם מוגבלים, אולם ההכרה הפשוטה כי כל אשר אשיג, אבין, ארגיש, אעשה – תמיד יהיה אפשר יותר ויותר, היא הראיה לכך כי ישנו ממד אינסופי העומד בשורש החיים.
אחרי התוודעות למציאות הפשוטה, שכל אדם מסוגל להכיר בה גם אם הוא מתקשה בביטויה, כל שנותר הוא להחליף את שמות המושגים. ביהדות, לנקודת הקיום של האדם יש שֵם – נשמה. נשמה מלשון "נשימה", פעולת החיים השורשית ביותר, שאנו משתמשים בשמה המושאל כדי לבטא את שורש חיינו, שהנשימה היא כמובן רק אחד מגילוייו. הנשמה היא שורש החיים, המקור לכל ישותנו. לאדם אין צורך בהוכחות על הימצאותה של נקודת הקיום, הוא מודע בתודעת-על ברורה לחלוטין לנשמתו, היינו למציאותו.
כעת נעבור לשלב הבא: איננו חיים בריק אנו מצויים בתור מרחב שאנו מכנים אותו בשם 'מציאות' (מרחב הקיים ולו בדמיוננו). אם כן, כשם שלחיינו ישנו שורש קיומי שכינינו אותו בשם "נשמה", כך גם למציאות בכללה, שאנו מודעים לקיומה דרך חיינו האישיים, ישנו שורש קיומי. נקודת הקיום של מרחב המציאות הכללית שאנו חיים בה נקראת בשבילנו – "אלוהים". אלוהים איננו רק מישהו או משהו, אלוהים בשבילנו אינו רק "כוח" החיצוני למציאות, אלא שורש נקודת החיים האינסופית של המציאות כולה. אחד מכינוייו של אלוהים ביהדות הוא הכינוי הוי"ה – מציאות, או ליתר דיוק: שורש המציאות. כשם שאצל האדם ישנה נקודת חיים בלתי-מוגדרת, הממלאת את כל ישותו בוודאות מוחלטת, גם למציאות בכללה יש נקודת חיים כזו, והיא נקראת בשבילנו "אלוהים". אלוהים עצמו הוא כמובן מעבר למציאות, אולם הוא מתגלה במציאות. משמעות הביטוי "אני מאמין באלוהים" בעומק העניין כוונתו היא: אני לא רק חי את קיומי האישי, אני חי טיפה של חיים ממרחב הקיום האינסופי. כלשונו של ספר הזוהר (בראשית מה, עא): "נשמתא דכל נשמתין". אלוהים הוא "נשמת כל הנשמות", הנשמה הגדולה של הכול.
הניסיונות השונים להוכיח את קיומו או את אי קיומו של אלוהים בחיינו, מפספסים לעתים את הנקודה. אין צורך להוכיח את קיומה של הנשמה או את קיומו של אלוהים, אלא פשוט להסביר מחדש מהו אותו אלוהים או אותה נשמה שאנו מחפשים. כשם שאין צורך "להוכיח" את היותי, כך אין צורך "להוכיח" את אלוהים. כשם שלחיי האישיים יש נקודת חיים בסיסית, שכל חיי הם פועל יוצא שלה, ועם זאת או דווקא בגלל זאת נקודה זו אינה ניתנת להגדרה וכימות, כך למרחב החיים הכללי יש נקודת קיום, שהיא שורש המציאות, וכל המציאות הנה גילוי שלה, ודווקא בגלל זה אין היא ניתנת להגדרה אנושית. היא ממלאת את כל ישותי ואיני יכול "לתפוס" אותה בעת ובעונה אחת.
מתוך התוודעות פשוטה לעצמנו אנו מבחינים כי ישנו יסוד של שלמוּת, מוחלטות, אינסופיות, המצוי בתוכנוּ. הנשמה היא האובייקט הגדול של חיי האישיים, ואילו אלוהים הוא שורש האובייקט הגדול של המציאות בכללה. הגילויים הסובייקטיביים של החיים - זוהי הבריאה. המהות האובייקטיבית של החיים, שלעולם אינה ניתנת לנגיעה אולם מצויה כל העת בבסיסם - זהו הבורא. אלוהים אינו כוח רוחני דווקא, אלא שורש החיים הבלתי-מוגבל, המופיע, דווקא בגלל אי-מוגבלותו, בכל הגילויים במרחב המציאות הברואה, הרוחניים והחומריים.
בהערת סוגריים נוסיף שלא להתבלבל בין התפיסה המוצגת כאן לתפיסתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, שדיבר על תפיסה "פאנתאיסטית" (הכל אלוהים), היינו שאלוהים הוא המציאות (או 'הטבע') ותו לא. אנו מדברים אודות תפיסה "פּאן-אנתאיסטית" – הכול באלוהים (ליתר דיוק, שורש הכול באלוהים). כלומר, הקדוש ברוך הנו מעבר לכול, מכל מה שאפשר להעלות על הדעת ואף למעלה מזה - אולם לא מחוץ למציאות, כי אם מופיע הוא בתוך החיים עצמם.
מכאן גם נבין את הנגזרות האדירות שיש משתי ההבנות הללו: על פי ההבנה הראשונית, שאלוהים הוא כוח עליון חיצוני (טרנסצנדנטי) ותו לא, כוח הנמצא מעבר למציאות, ומטרתו של האדם היא להתקרב אליו באופן כלשהו, המטרה תהיה מחיקת האישיות. כדי להידבק בישות כלשהי שנמצאת אי-שם, על האדם לצאת מתוך עצמו, להתנתק כמה שיותר מחייו בעולם הזה, כדי להתקרב אל מה שמעבר לעולם.
על פי ההבנה המחודשת, שאלוהים אינו רק כוח עליון אלא שלמות אינסופית המופיעה בתוך החיים, המטרה תהיה דווקא לחיות את המציאות כמה שיותר. מחד, להיפתח לשלמות המצויה מעלינו (או ליתר דיוק לשלמות המצויה ביסוד חיינו), ומאידך, להיות רוחני יותר, חזק יותר, משוכלל יותר, בעל טכנולוגיה מפותחת יותר, מדויק יותר וכדומה. הדרך לגלות את אלוהים בעולם, על פי היהדות, היא פשוט לחיות יותר בכל המובנים. יש לדון כמובן מדוע אורח החיים המבוסס על תורה ומצוות הוא הנקרא על פי היהדות "לחיות יותר", אולם זהו נושא נוסף. העיקרון כי האמונה באלוהים היא הביטוי לפתיחות לחיים במובנם הרחב – הוא החשוב פה.
