משחר ילדותי במושב אהבתי סוסים וקיבלתי שיעורי רכיבה טיפולית. אחרי גיל 18 נאמר לי שאני כבר לא זכאי. בעיני המדינה, בגיל 18 אתה כבר מסוגל לדאוג לעצמך. ב 11 למרץ נערך כנס שאין רבים ממנו, על המשמעות וההשלכות של אוטיזם בבגרות. כל ההורים בפורומים השונים מדברים על הילד הקטן שלהם ותומכים האחד בשניה. כל הכבוד. אבל מה אחרי גיל 18? חיים בהדחקה, אין יותר דיבורים בנושא. ההורים מפסיקים להילחם. המדינה משליחה אותנו, הבוגרים, לגורלנו. דיור, תעסוקה, השקעה בחינוך והשכלה, מסגרות.


אף אחד לא נלחם במשך 20 שנה בצבא נגד הפרופיל 21, כולם קיבלו את זה כגזרה מוצדקת. מעל 400 כיתות תקשורת, השקעות עצומות בחינוך עד גיל 18, אבל לאחר מכן - רק יוזמות פרטיות ספורדיות. האפליה נגד אוטיסטים בוגרים היא מושרשת עמוק בנרטיב האוטיסטי. מי שרוצה לשמוע יותר ועל ההצעות שלי לקידום הנושא, מוזמן לצפות בקטע מתוך הכנס.

свернуть