מדיניות העלייה "מהאוניה לכפר", ד"ר אבי פיקאר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.
בשנים 1954-1956 שינתה מדינת ישראל את מדיניות הקליטה שלה. לא עוד הפניית עולים למגורים זמניים וארעיים במחנות עולים ובמעברות, אלא הפניית העולים, ישירות ביום הגעתם, למקום הקבוע שלהם. עם זאת, התעקשה הסוכנות שמקום הקבע יהיה בפריפריה הגאוגרפית של ישראל.
למדיניות זו, שנחלה הצלחה רבה (מנקודת מבטם של הקולטים), הייתה גם השפעה על מדיניות העלייה. אם עד אותה תקופה לא הגבילה מדינת ישראל את ממדי העלייה, הרי מעתה, בשל הצורך לתאם בין עליה לקליטה, הוגבלו ממדי העלייה ליכולת הקליטה. למרות הביקוש הרב, לא כל היהודים שאושרו לעלייה זכו לכך. חלקם נאלצו להמתין תקופות ארוכות.
מדיניות זו יושמה בעיקר בארצות מהם באו מרבית העולים באותה תקופה -- טוניסיה ומרוקו. השינויים הפוליטיים שחלו באותן שנים בארצות אלו עלולים היו להביא להפסקת העלייה. כך הוטל צל כבד על מדיניות ישראל בעניין.
לאתר המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה: [ Ссылка ]
לאתר אוניברסיטת בר-אילן: [ Ссылка ]
