ישנם שני היבטים תודעתיים חשובים שעולים מעיקרון ההשגחה הפרטית
שכדאי לאמץ
האחד הוא שלא יכול להיות שחסר לי משהו,
או שלא קיבלתי את מה ששלי ומגיע לי,
ההיגיון הוא שבגלל שהבורא לא חיסר בעולמו דבר,
והכל מושגח עבורי, ותלוי במעשים שלי,
תחושת חיסרון וקורבנות הם הפוכים לעיקרון ההשגחה הפרטית.
אבל יש עוד היבט
לפיו הבורא גם לא ברא שום דבר לבטלה.
כלומר הוא לא בורא שום דבר סתם, מיותר, בלי ערך.
ולכן כמו הבורא כך האדם, צריך לדאוג שאין אצלו דברים מיותרים, מבוזבזים.
אין זמן מבוזבז, ואין יחסים סתמיים ואין מפגשים סתמיים בלי תוכן ומהות.
אין סתם.
והתוצאה של שני ההיבטים התודעתיים הללו, הנובעים מעיקרון ההשגחה הפרטית, היא שהאדם מרגיש שהחיים יקרים, ויש לו בהם ייעוד, ושליחות,
ואין לו זמן או פניות נפשית לריקנות, לקורבנות או לסתמיות.
ולכן בכל רגע שהוא חי, הוא רוצה באמת לבחור בחיים ולבחור בטוב.
