על ״כל המוצא״ מאת אורי שירן | ענת זכריה

בגיל 64 , בשיר שגם נקרא ״ 64 ״, אורי כותב: ״כבר שנים שאני עושה את דרכי אל השאול״. בשיר אחר בשם ״טייס״ הוא מתאר טייס מסרשמיט שהתרסק וחרדון מטפס אל אחת מארובות העין שלו וכותב ״הצל היה פה מאז ומעולם״.
בשיר ״אביב 2005 ״ הוא כותב: ״בראי הבוקר מצחי \ מתמלא קמטי תימהון \ מעלה את צבעי הקרב של הגיל \ הולך ומקבל את תבנית מותי \ אימי מתה אצל אחותי \ אחי בא בידי \ בידי מי אהיה ביום היוולדי״.
וכשקוראים בספר ״כל המוצא״ נדמה שהוא עסוק כולו במושג ״סוף״: האדמה רועדת, הקרקע נשמטת. גבולות נחצו. סדרי העולם התהפכו: מהו טוב ומהו רע? כיצד ניתן להבדיל?
הנחות שהיו פעם אקסיומות מוטלות כעת בספק, המובן מאליו אינו מובן עוד. האמון אבד. אנחנו שרויים במערבולת, במרחבים מוקצנים. מיטלטלים בתוך ערב רב של תכנים שמוביל לקהות חושים.
תחושת הסוף הקרב שורה באוויר הדחוס שעוטף אותנו. המחלה הסופנית, המכלה את הגוף והנפש, מתפשטת במהירות. אנחנו מהרהרים בתחושה הזו, המוחלטת. מציצים בהגדרה המילונית של המילה "סוף", רק כדי לראות שוב שהיא מסמנת את החלק הגומר, הנקודה בה הדבר חדל להתקיים.

אבל אם עוצרים לרגע, ומתבוננים במי התהום של הספר, הסוף אצל אורי הוא בעצם ״סף״- מפתן, אותו אזור בפתח הדלת המצוי בין צדדיה, או כדברי אבן-שושן: "האדן המקשר למטה את שתי מזוזות הפתח“.
ובהשאלה, סף הוא ערך מינימלי לצורך כניסה לקטגוריה או לצורך רישום קיומו של דבר: כמו סף קבלה לאוניברסיטה, וסף ההכרה, וסף הכאב, כלומר לערך שמעבר לו מתחילים להרגיש שמשהו אינו כשורה.
סף הוא גם (בהשאלה) נקודת התחלה
או גבול שלמטה ממנו אין הגירוי מביא לידי תגובה
וגם סֵפל כנראה כלי מדידה.

ואם נשאר לרגע עוד בפסח משה קורא לזקני ישראל ואומר באוזניהם את הדברים האלה: “וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף, וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר” (פסוק כב). והנה לא רק המשקוף והמזוזות נזכרים בדברי משה, אלא גם הסף.

סף שאצל אורי האדריכל הוא קודם כל ״הפגישה של הקיר והרצפה״ אבל גם קרסול נערה, גיד הרגל שמעלה אותה את מדרגת הרכבת בקלות וללא מחשבה ביופי שאין לו תאור אבל הוא אסוף לאנחה. וגם פס העור, וקו השמש, והרגע העומד לחלוף, והרעד הנבהל באוויר, והפגישה האקראית בין שם לשם, והתימהון הגדול של הראשית.

סף: כדי לציין רעידת אדמה, זעזוע תת קרקעי (או כזה הנגרם ממקור שלא ניתן לחזות בו), הנותן את אותותיו על פני האדמה, אנו משתמשים בביטוי "הזדעזעו אמות הספים" (”וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן“. ישעיהו ו, פסוק ד).

בספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" חוצה הגיבורה את הסף (זה של המציאות הקונקרטית, אבל גם את סף הכרתה) ועוברת למציאות אלטרנטיבית, שבה מתקיימים בשלווה פרדוקסים ושהמוכר מקבל בה משמעויות חדשות. הסף הוא שער, פתח שחייבים לעבור דרכו במאבקנו להחזיר את המשמעות, הטעם ואמות המידה. אנחנו מייחלים להבראה; אולם, כדי להגיע אליה צריך להסכים לשהות במרחב הסיפי, בחורבן ובאי-ידיעה. צריך להסכים לפגוש באובדן, בפשרה ובהשתנות. להתחכך בקצוות, לטעום את האפר.

הספר ״כל המוצא״ מצליח בשבילי, כפי שכותב אורי בשיר ״מה בליבו״, להחזיק באוויר את כל ארבע פרסותיו של הסוס רגע לפני קריסת הרווח הזה שבין האוויר לאדמה שמתחתיו. משאיר אותנו רגע לפני ש״חול היום יכסה את חול האתמול״ עם סנטר הנתמך בשתי הידיים״ כשזמן חיינו עומד בפתח.

ובשמו אני מצטטת ומברכת את הרגע הזה ואת כולנו : ״הנה הוא אדוני, הנה הוא אלוהינו, לא גשם תעשה וגם לא יער עד עשה, אך זו הפעם עשה, שרק יהיה נחמד״.

свернуть