השבוע התקבלה החלטה במועצת הבטחון של האו"ם שתובעת הפסקת אש מיידית. לראשונה, ההחלטה עברה ללא וטו אמריקאי. אלון פנקס, לשעבר הקונסול הכללי בניו יורק, מסביר איך מדיניות נתניהו שהתחילה ב2015 סביב הגרעין האיראני, הובילה לנקודת השפל הנוכחית, עם הידידה הכי קרובה שלנו.
טקסט הסרטון המלא:
התנגדותו של מר נתניהו להסכם הגרעין ב-2015 ועידודו את ארצות הברית לפרוש ממנו ב-2018 לא חיזקו את הברית האסטרטגית בין שתי המדינות, אלא בפועל החלישו אותה. מה שהחל בשנות ה-50 וה-60 כשיתוף פעולה ביטחוני מוגבל מאוד, מצומצם בהיקפו, שהתאפיין במדיניות אמריקאית שנעה בין קרירות, לאדישות, לחוסר עניין ואפילו עוינות, הפך בשנות ה-90 לברית אסטרטגית, אמנם לא פורמלית, ברית שקיבלה שלל הגדרות ותיאורים דוגמת ״נכס אסטרטגי״, ״יחסים מיוחדים״, ״ברית שאי אפשר לשבור אותה״, וישראל וארצות הברית הפכו למעשה לבעלות ברית נאמנה זו של זו. חשוב לזכור שמערכת היחסים הזאת לא ירדה משמיים במעמד הר סיני, ואפילו לא במעמד הכרזת העצמאות של ישראל ב-1948. רק כשארצות הברית סיפקה לישראל מטוסי סקייהוק ופנטום, שהובטחו בידי לינדון ג'ונסון לפני מלחמת ששת הימים, אבל הועברו וסופקו רק לאחריה, החלה מערכת היחסים ללבוש אופי אסטרטגי, וגם זה על רקע המלחמה הקרה ובהקשר המיוחד של המאבק הבין-מעצמתי בין ארצות הברית לברית המועצות, בדרום-מזרח אסיה, ווייטנאם ובמזרח התיכון. הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים והחלטתו של הנשיא ניקסון ב-1974 למסד סיוע שנתי לישראל בגובה של 1.8 מיליארד דולר סיוע צבאי ועוד 1.2 סיוע אזרחי, שבינתיים בוטל. סכום שהנשיא ברק אובמה הפך למענק שנתי של 3.8 מיליארד דולר בכל שנה למשך עשר שנים, כלומר 38 מיליארד דולר, וזה הציב את מערכת היחסים על מסד שותפות אינטרסים אסטרטגיים. מאז 1948 העבירה ארצות הברית לישראל יותר מ-150 מיליארד דולר במצטבר, סכום שרובו נשאר בארצות הברית לרכישת נשק. מאז שנות ה-80, עת הוגדרה ישראל כ״בעלת ברית עיקרית שאיננה חברת נאט״ו״, היא מקבלת גישה ראשונית למערכות נשק ולטכנולוגיות מתקדמות אמריקאיות, המקנות לה יתרון צבאי איכותי, מה שקרוי QME, Qualitative Military Edge. עם התפרקות ברית המועצות בראשית שנות ה-90, לצד עצמאות אנרגטית אליה הגיעה ארצות הברית שייתרה ייבוא נפט ערבי מהמזרח התיכון, הסתבכויות צבאיות ומדממות באפגניסטן ובעיראק, והתגבשות אסטרטגיה הרואה בסין ובאגן ההינדו-פסיפי את הזירה והאתגר של העשורים הקרובים, החל תהליך נסיגה הדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון. שותפות האינטרסים עם ישראל סביבה עתה סביב נושא אחד בלבד איראן. אבל התנגדותו של מר נתניהו להסכם הגרעין ב-2015 ועידודו את ארצות הברית לפרוש ממנו ב-2018, לא חיזקו את הברית האסטרטגית בין שתי המדינות אלא בפועל החלישו אותה. בארצות הברית החלה להתגבש גישה חדשה, הרואה ביחסים עם ישראל פחות התלכדות של אינטרסים בין שתי המדינות ויותר הסתעפות ושוני ביניהן. השבעה באוקטובר הציף למעשה את הסתעפות האינטרסים הזו. ארצות הברית רואה בתאריך נקודת מפנה, נקודת פיתול, לעומת ישראל שמשכנעת את עצמה כי מעשית אפשר לחזור לשישה באוקטובר.
