פילטוס לא ידע מה לעשות. הוא לא רצה להרשיע אדם חף מפשע. חוץ מזה, אשתו העבירה לו הודעה חשובה: "הנח לצדיק הזה. סבלתי מאוד הבוקר בחלום בגללו". מצד שני, ההמון הפרוע המשיך לשאוג: "צלוב אותו! צלוב אותו!" ואחר כך התחילו לצעוק: "שחרר לנו את בראבא". בראבא לא היה חשוב להם בכלל, מכיוון שהוא היה פושע מוכר, אבל הם ידעו שפילטוס בדרך כלל משחרר להם אסיר אחד כמחווה לחג, והם היו מוכנים שישחרר להם כל אסיר, אפילו רוצח, ובלבד שלא יהיה זה ישוע.
פילטוס רחץ את ידיו בעצבנות לעיני ההמון. "אני לא אחראי למותו של האיש הזה", אמר.
בכל זאת, הוא ניסה להציל את ישוע עוד פעם אחת. הוא ציווה על חייליו להלקות את ישוע באכזריות רבה. אחר כך נעצו החיילים זר קוצים על ראשו, הלבישו אותו בגלימת ארגמן ושמו מקל (במקום שרביט) בידו. פילטוס קיווה שהיהודים יראו את פניו ובגדיו המדממים של ישוע וירחמו עליו, ולכן הציג אותו לפניהם ואמר: "הנה האיש!". "צלוב אותו, צלוב אותו!" התחיל העם להתפרע ולהשתולל.
פילטוס התייאש. הוא נכנע ללחצי ההמון, שחרר את בראבא והרשה להם לקחת את ישוע אל מחוץ לעיר, לגבעה שנקראה "גלגותא". שם חיברו אותו במסמרים אל צלב עץ גדול. כאבים נוראיים פילחו את גופו של ישוע, אבל הוא אהב את אויביו והתפלל: "אבי, סלח להם, כי הם אינם יודעים מה שהם עושים".
שני שודדים נצלבו יחד אתו, אחד מכל צד של ישוע. "אם אתה המשיח, הצל את עצמך וגם אותנו", לעג לו אחד מהם, אבל השני אמר: "לנו מגיע למות, אבל האיש הזה חף מפשע".
הוא פנה לישוע והתחנן: "זכור אותי, בבקשה, כשתבוא אל מלכותך".
"היום תהיה אתי בגן עדן", הבטיח לו ישוע.
פתאום, בצהרי היום, כיסתה אפילה כבדה את הארץ. ישוע המשיך להתענות ולסבול במשך שלוש שעות נוראות של בדידות. הרגע שבו היה עתיד למות התקרב, וישוע הרים את קולו בתרועת ניצחון וצעק: "תם ונשלם!" הוא השלים את משימתו עלי אדמות. כעת הוא יכול לשחרר את העולם כולו מאחיזת החטא והשטן.
האדמה הזדעזעה לפתע ורעדה. הסלעים נבקעו וקברים רבים נפתחו. "ודאי היה זה בן אלוהים!", זעק שר המאה באימה.
======================================
סיפור זה הוא חלק מהספר "101 סיפורים נבחרים מכתבי הקודש" של אורה מילר. תרגום לעברית: מרים גבעוני. הוצאת החברה לכתבי הקודש בישראל.
לרכישת הספר:
[ Ссылка ]
