ריח אבק השריפה עוד נישא באוויר, צובע את שקיעת השמש בגוונים זעופים של כתום ועשן. חזרתי זה עתה מ"ארץ לעולם לא", שם, בין הרים וגאיות, מיטב בנינו חולקים קפה דלוח עם המוות שאורב בכל פינה, מוצאים נחמה בקולות הרדיו, ולפעמים, לצערנו העמוק, נותרים שם לנצח.
החומה, המתפתלת כנחש ענק בין גבעות מוריקות, מפרידה לא רק בין ארץ הארזים לארץ המובטחת, אלא גם בין עולם של ודאות לעולם של ספק. פגשתי שם נהג ממושב הושעיה, חיוך רחב נסוך על פניו, כיפה לבנה לראשו. "כשעוברים את החומה", אמר, "משאירים מאחור את המחלוקות. כאן אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד". דבריו הדהדו בי כשנסענו ברכב ההאמר, קרובים באופן מטריד אל קו האש.
בהודו יש את "דרך החומוס", ברעננה את "שביל קליפות התפוזים", ופה, בלבנון, יש את "שביל פינוי-בינוי" - שביל של הריסות, אבק וזיכרונות, בו בתים, מסגדים ובתי ספר הפכו לעיי חורבות.
גן העדן הירוק הזה, שכונה פעם "שוויץ של המזרח התיכון", הפך לגיהינום שיעי צהוב. חיזבאללה, מחופש ל"פעילי איכות הסביבה", הפך את מרבית הכפרים לבסיסים צבאיים, והותיר אחריו שטח מצולק בנוף ובנפש.
בקו הכפרים השני, היכן שצה"ל עסוק עכשיו בחישוף קיני הטרור שקעתי בבוץ הלבנוני עד ברכיים, הדי פיצוצים רודפים אותי, מסוקים חותכים את השמיים ואני מבין שלא הרחק משם ישנה היתקלות עם מחבלים
בביתו המפואר של שייח מקומי, נזכרתי בסיפורי אלף לילה ולילה. חייל צעיר, עיניו התכולות נוצצות, גילה לי את סוד קסמו של הרדיו: "בגלל שאין פה קליטה, כולם פתאום מאזינים לרדיו". פוליקר שר את 'רדיו רמאללה', ואני חושב שפה, בין יד מרדכי לביירות, מואזין קורא לתפילה ממסגד שכבר אינו עומד על תילו.
אנחנו באחד הכפרים בגזרה המערבית, מולי נחשף הרס וחורבן, חריצי בוץ שיצרו שרשראות הטנקים ומפלצות הברזל הקרויים D9.
בחמ"ל סודי, שהוקם באחד הבתים, נחשפנו לתיעוד של מצבורי נשק ותחמושת, ערכות עזרה ראשונה ארוזות בקפידה. "הם תכננו לכבוש חלקים מהגליל", הסבירו לנו, "חיזבאללה הוא לא סתם ארגון סמי-צבאי, הוא צבא מקומי עם יכולות אש".
המג"ד המקומי שמלווה אותנו סא"ל רועי כץ, מוליך אותנו אל חצר בית שם בין גזעי עצים שרופים וכיסא מוזהב בודד, מצאתי כיסא ילדים קטן ליד בור הריסות. "פה היה מצבור נשק", אמר המג"ד. הערבוב הזה, בין שרידי חיים נורמליים לבין כלי משחית, היה בלתי נתפס. אך אחרי עזה, כבר שום דבר לא מפתיע.
ב"אזור מלחמה" זה, כל אדם הוא אויב פוטנציאלי. ובכל זאת, חיילי צה"ל חילצו נזירה מקומית מאזור הקרבות, והחזירו אותה בשלום אל הגבול. מעשה של אנושיות בלב גיהינום.
"הישראלים הם מפלצות", הכריז לאחרונה מחליפו של נסראללה. אולי טעינו כשסירבנו לראות את הרוע הטמון באויבנו, כשחשבנו שהם כמונו. בעולם הערבי, חיזבאללה נתפס כמפלצת איומה, מטילת אימה. אך כמו שכל ילד יודע, המפלצת נעלמת כשמדליקים את האור. האור של אלפי הטילים שצה"ל הפיל על מחסני התחמושת של חיזבאללה, האור של חנוכה שקרב ובא, הוא האור שישראל מביאה לאזור הזה, מגרשת את החושך של הטרור.
