לפעמים ההורים רוצים להאכיל את התינוק במשהו חם בריא ומזין.
והם מבקשים ממנו יפה שיפתח פה גדול,
ובמקום לפתוח את הפה הוא קופץ את השפתיים ועושה פרצוף.
וההורים מתחננים ממש,
אתה לא יודע כמה זה יהיה לך טעים ובריא,
אבל התינוק מתעקש.
וככה לפעמים גם אנחנו,
״הרחב פיך ואמלאהו״, אומר לנו הקב״ה
רק פתחו את הפה כך שאוכל להכניס לכם דברים טובים לפה ולחיים.
והתגובה - ולא שמע עמי לקולי, כתוב בתהילים.
אנחנו שומרים על שפתיים קפוצות,
ומסרבים לקבל את השפע.
והשאלה היא למה אנחנו מסרבים לשפע?
כי כמו שבתינוק אין דעת,
גם בנו לפעמים אין דעת,
אנחנו לא מוכנים להיפתח לשפע גדול יותר,
לתובנות רחבות יותר,
לזוויות ראייה גדולות יותר,
ואנחנו מעדיפים להישאר בקטנות המוחין ועם פה סגור.
וככל שאדם מפסיק להיות דווקאי וקפוץ שפתיים,
וכשהוא מפסיק להגיד להכל לא, ולחשוב שהוא יודע הכל
הוא פותח את עצמו לשפע חדש שלא הכיר.
#שפע
