ואולי, בעצם, אי אפשר לסכם כאן כלום.
כי דבר רודף דבר וכאב נדבק לכאב והכל מסביב כל כך כאוטי ומפחיד ומה הטעם לכתוב מילים בכלל?
ובכל זאת: פעלנו שלושה שבועות. בדרום הארץ ובירושלים. אלפי אנשים נכחו. הם לא רק באו לאולמות, הם ממש הגיעו. בכל נפשם ומאודם. קיבלנו בפסטיבל תגובות שונות מכל שנה אחרת. נכנס לעולם המושגים שלנו הביטוי - בכי אוביישן - כמו סטאנדינג אוביישן אבל בגרסת המלחמה.
נהרות של דמעות נשפכו. דמעות כואבות אבל גם מזככות. דמעות שנובעות מכאב פנימי אבל גם מכילות בתוכן מירוק ותקווה. דמעות שהפכו לסימן ההיכר של החיים בישראל ב 2024.
וכן, במסגרת הפסטיבל, ראינו סולמות. התחלתיים. ראשוניים. כאלה שעוד יאפשרו לנו לטפס ולצאת מהבור.
תודה לכל מי שהיה ונכח והגיב וחיבק. זה היה מאוד משמעותי עבורנו.
ועכשיו אנחנו הולכים לחבק את הקרובים אלינו. להמשיך להיאבק על המקום האהוב הזה. להגדיל את שריר החמלה והתקווה ולאורך כל הדרך לא להוריד לרגע את המבט וכמיהת הלב להשבת 101 האחים והאחיות שלנו. בלעדיהם לעולם לא נוכל להשתקם.
וכמו ששרה אסתר רדא - עוד ניפגש ויהיה לנו טוב
ולגבי העתיד?
הפסטיבל הבא שלנו ייערך בין ה 1-12.7.2025.
קול קורא: [ Ссылка ]
----------------
צילום ועריכה: עידו כהן
צלם שני: ינאי יעקב ליין
קריינות: מאיה קוסובר
