בן זוגי, בן, ואני החלטנו לרקוד ריקוד בחתונה שלנו עם אלמנטים מההתחלה ועד הסוף לריקוד הראשון שלנו כחתן וכלה.
התאמנו הרבה, לקחנו שיעורי ריקוד ממורה מעולה, למדנו הרבה בנוגע ליציבה והובלה, תקשורת ויחסים.
שבוע לפני החתונה נקעתי את הרגל, נקע חמור. לקחו אותי למיון וחבשו אותי עם חצי גבס.
הפסקנו להתאמן. היה הרבה לחץ, תסכול וכאב לב... הרבה ציפיות, ותחושת החמצה....
ביום של החתונה לא הצלחתי לדרוך על הרגל בכלל. הוזכרה המילה קביים... וגם כיסא גלגלים.
לא הייתי מוכנה אפילו לשקול את זה כאפשרות....
מאוד רציתי להיות נוכחת בקבלת פנים אבל שלחו אותי לחדר לנוח.
לא חשבתי בכלל על הריקוד. לא נראה לי הגיוני שתחת הנסיבות בכלל אצליח ללכת בחופה.
כשבן לקח את ידי, ראיתי איך אני כן עושה את זה... זה נתן לי כוח.
משהו בין כל האדרנלין, משככי הכאבים והרצון החזק שלי גרם לי לעבור את זה מבלי לרצות לשבת לדקה בכל האירוע..
והרי התוצאה של העבודה הקשה... מזכרת לכל החיים.

свернуть