סיפרתי אמש למרן שליט"א אודות החייל "יעקב הלל" הי"ד שנפל במלחמת לבנון הנוכחית, [והוא נכדו של הג' המקובל הגר"י הלל שליט"א], שעשו ראיון מחזק עם אביו הרה"ג ר' חיים הלל שליט"א בעיתון "משפחה" ושם האב מגולל את סיפור חייו של הבן.
בתוך הדברים כתוב שם, שכאשר החליט הבן להתגייס, הוא שטח את הדברים בפני אביו, ואביו אמר לו שאינו יודע מה להחליט בזה כי ישנה סכנה רוחנית בגיוס לצבא, והציע לו להתייעץ עם אדם גדול, הוא נסע לטבריה אל הרב דב קוק, וכשחזר הביתה אמר בשם הרב קוק ש"אין לו הכרעה ושהוא יחליט לעצמו"...
בערב יוה"כ התקשר יעקב הי"ד להוריו, והודיעם שהסיירת שהוא חלק ממנה עומדת להכנס ללבנון, הוא ידע היטב להיכן הוא נכנס, ואמר מתוך שמחה ואמונה, "אם נגזר עלי למות, הלוואי שזה יהיה על קידוש ה'"... לאחר יוה"כ נתבשרו ההורים על הריגת הבן יקיר הי"ד, יחד עם עוד ארבעה חברים...
האבא דיבר על זה שהוא אהב תמיד את בנו, והושיב אותו לידו תמיד בבית הכנסת בלא הבעת סימני קושי על שינוי בגדיו וכיו"ב, ובאמת אהבת ההורים הזו, גרמה שהבן תמיד היה קשור אל הקדש, הסתובב רק עם טל' כשר, ולא עם אייפון וכל מיני טומאה ב"מ...
ואמר רבינו שליט"א, אני לא זוכר כ"כ את המקרה... אבל אם הוא אמר שהוא מוכן למות בשמחה למען עם ישראל... זה כבר אדם שעבר כמעט את כל בחורי הישיבות... הרי אנשים לומדי תורה וכו' כשאומרים להם לצום יום אחד, הם לא צמים, ולא צמים בערב ראש חדש...
אני מתבייש שהוא אמר כך... זה אוכל לי את הלב לשמוע כאלה מילים... אני יכול להתעלף מזה... זה עושה לי יסורים... כזה צדיק הוא... אסור להגיד לי את זה, זה עושה לי חלישות הדעת, זה יכול להזיק לי... אני שואל את עצמי "מה אתי"?? הרי אני אומר "בכל נפשך", למה אני לא מקיים את זה...
נ"ב. האבא שם מספר שהבן הי"ד בתחילה היה עסוק בתורה יומם ולילה והתכונן למבחן בישיבה מסויימת שמלמדים שם בסגנון יחודי, הוא לא התקבל לישיבה, ולאחר המאמץ האדיר שהשקיע, הוא נשבר מאד... ומכאן ילמדו אנשי הסלקציה להזהר, כי אם בשוגג כך אירע, על אחת כמה וכמה אלו המזידים הרוצחים בחץ שחוט דלשונם ומבזים הורים ותלמידים, אוי להם מיום הדין.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
