גם כשתוקפים בתימן או כשיש ארועים אחרים שמושכים את תשומת הלב
צריך בכל יום שיהיה לנו לפחות רגע אחד שבו אנחנו זוכרים את החטופים.
מטרת הזיכרון היא לדעת שאנחנו לא יכולים להרגיש שלמים, בין אם אנחנו בחופשה ובין אם אנחנו בעבודה,
כל עוד יש לנו אחים שסובלים בשבי.
אבל יש עוד רבדים לזיכרון.
זה כואב, אבל כשאנחנו זוכרים אותם אנחנו גם זוכרים בכל יום להודות על מה שיש לנו,
ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו,
ובאופן כללי להעריך את החיים יותר.
ובעוד רובד, כשאנו זוכרים אותם בשבי ומתבוננים בכך, אנחנו זוכרים שהגוף יכול להיות בשבי, אבל הנשמה היא חופשית, ואי אפשר לשלוט בה, אם אנחנו לא מאפשרים זאת.
וזה מקור עוצמה גדול לא רק עבורם, אלא גם עבורנו, בחיי היום,
כי זה זיכרון שעוזר לנו להגביר את הרוח על פני החומר, וכך להיות חסינים וחזקים יותר.

свернуть