רגע המפגש בין האחים היה רגע של רצון טוב ואהבה הדדית. ולכן, ממשיך הנצי"ב, "רצון עשו היה בזה שיגיע יעקב לשדה אדום, ושם יחלק לו כבוד כיד המלך בביתו..." (שם, יב). אולם, יעקב דחה כידוע את הצעתו של עשו, "והבין מזה עשו שהתחברות יעקב עמו באהבה לא היה אלא לצורך השעה, ולא נוח לפניו להתרועע עמו ואת אנשיו ברגילות... ועל זה קפיד (=כעס) עשו ולא דבר עמו יותר, אבל לא מצא לבבו להרע לו" (שם, טו). הנצי"ב עומד על אחריותו של יעקב לכך שעשו "'הלך לדרכו' - ברוגז מעט, ולא נפטרו זה מזה בנשיקה, אלא הלך לו שעירה. ומשום הכי, לא הלך עוד יעקב לשעיר לקבל ממנו כבוד, אחר שראה פני עשו שאינו עמו עוד" (שם, טז). ברגישותו, הבין הנצי"ב כי ליעקב יש אחריות להתקררות היחסים בסוף סיפור המפגש. אהדתו הברורה מאליה ליעקב לא עמדה בסתירה לתשומת הלב של הנצי"ב לתרומה השלילית שהיתה למעשיו. ובעיקר, בדבריו – המודעים כמובן לדרשה שהביא רש"י – יש משום דחייה של עמדת "הלכה בידוע", המזהה את השנאה כעובדה נצחית בלתי תלויה.

свернуть