עורכת הדין פרופסור לימור עציוני על שלב ההתלבטות בנוגע לשאלה - האם להגיש תלונה במשטרה על עבירת מין במשפחה:
"יש לנו מצבים שבהם אנשים באמת נמנעים מלספר ובאמת כל הסיטואציה הזאת של נפגעי עבירה ופגיעות בתוך המשפחה היא מאוד מיוחדת ומאוד מגוונת. לכן, טריגרים מסויימים המגיעים בשלבים מאוד מאוחרים של החיים מציפים את כל הזיכרון, מהווים איזה מנגנון הערצה של כל הטראומה ואז מתחילות הנשים הללו להגיע לסימני שאלה ולבקש להתמודד עם הדבר הזה מבחינה משפטית ואז המשפט נכנס לתוך אירוע שמחייב הכלה והתמודדות. באמת, השיהוי בדיווח והדיווח המאוחר שמאפיין עבירות מין במשפחה לא תמיד מאפיינים עבירות רגילות. זה מה שמייחד את הסוגים האלה של עבירות, בשונה מעבירות על ידי זרים.
אין פה שאלה שהניסיון וההבנה וההיכריות שהיא גם חוץ משפטית, לא רק בתוך ההליך המשפטי זה מתבקש וחשוב מאין כמותו, אלא גם להיבטים שנדרשים או שעוברת נפגעת העבירה מחוץ להליך המשפטי שזה הרבה פעמים הפניה למקומות טיפוליים נכונים ומדוייקים, או התייחסות לנקודות זמן שונות בחיים שבהן יש לנו קשיים וחוסר יכולת לנהל את הדברים, אז ברגע שהליווי הזה הוא ליווי מקצועי עם ניסיון גם אקדמי וגם פרקטי, זה נותן מענה בסופו של יום מאוד מדויק למי החליטה בעצמה להתחיל להתמודד עם השדים שמלווים את החיים שלה הרבה מאוד זמן. באמת, הרבה פעמים זה מגיע בשלב מאוד מאוחר בחיים. אחד הטיעונים המרכזיים שמאפיינים עבירות מין במשפחה בשונה מעבירות אחרות זה פרק הזמן שעובר בין הבנת הבעיה, ההבנה את מי אני מאשימה בנזק או בבעיה שנגרמה לי, והתהליך של תרגום כל הדבר הזה לצעדים משפטיים ולהליך משפטי. קוראים לזה בספרות המקצועית NBC, תהליך של NAMING, BLAMING, CLAMING. זה תהליך שלוקח בין שלב לשלב הרבה מאוד זמן, שנים. בסוף, כשמגיעים לקצה של Claming, To Clame, הנפגע הרבה פעמים נותר כבר חסר כוח וחסר יכולת ולא יודע מה עושים. פה זה השלב שבו אדם מקצועי חייב לעזור ולהוביל את נפגעת העבירה.
התהליך מתחיל קודם כל בעיני בהתאמה, בהבנה, בהכלה, בלשמוע את הסיפור כדי לתפור את החליפה המדויקת לאותה נפגעת ולאותו נפגע שיידע מה מתאים לו ומה האפשרויות. אני חושבת שהתפקיד של נפגע העבירה לבחור את העתיד שלו. אם עד עכשיו הוא היה תחת שליטה ומרות והתנהלות וחוסר שליטה עצמית שלו על האירוע, לפחות שיידע לקראת מה הוא רוצה והוא יבחר אם ללכת למסלול הזה או למסלול הזה או למסלול הזה. על פי רוב, אחרי שאנחנו ככה בוחנים את כל הסיטואציה, את כל הראיות, את כל מה שיש בתיק, כל הסיפור עצמו, אנחנו מוצאים את הזמן לפנות בצורה מסודרת למשטרה להגשת תלונה, ההליך נפתחת בהגשת תלונה במשטרה אם בוחרים בהליך פלילי. אפשר גם לא לבחור בהליך פלילי, יש גם הליכים אחרים, אבל אם הנפגעת בוחרת ללכת בהליך הפלילי או שאני ממליצה לה שזה המסלול הכי נכון, אז היא ניגשת לתחנת המשטרה בליווי, בצורה מסודרת עם הראיות, עם כל מה שיש לה, וגם מקבלים אותה שם, מחכים לה. מי שמומחה בתחום המשטרה ועבר את ההכשרה המתאימה של נפגעי עבירה, לקבל אותה, לשמוע אותה, לקבל עדות שיכולה לקחת כמה שעות, שיש בה המון אנרגיה רגשית מאוד גדולה. שם מתחילה הדרך, פה זה יריית הפתיחה. יוצאים לדרך. הדרך הזאת היא ארוכה, לפעמים יש השלמות חקירה ועוד חקירה ופנייה לעוד כל מיני גורמים וזה לוקח זמן, זה תהליך ארוך, מלווה במהלך כל התהליך הזה על ידי צוות שמקשיב ובוחן ומוודא שכל דבר מתנהל כמו שצריך. השלב הבא אחרי המשטרה זה התיק עובר לפרקליטות. רק הפרקליטות, בסמכותה להחליט בתיקים מהסוג הזה אם יש מקום להגיש כתב אישום, אם יש מקום לשלוח את התיק חזרה להשלמות חקירה כי יכול להיות שצריך עוד עדות מפה או ראיה משם שצריך להשיג אותה, או פשוט לסגור את התיק באחת מהעילות שסוגרים בהן תיקים שזה יכול להיות חוסר ראיות מספיקות או חוסר אשמה. גם זה קורה לצערינו. מצבים כאלה אנחנו באמת יודעים להתמודד, אגב, אחד מהתיקים המאוד מעניינים שהגיעו תחת ידי זה ממש תיק של מערה בת - 14 שנאנסה באופן מאוד חזק ואכזרי על ידי מכר והבחורה הזאת היא עברה תהליך חקירתי לא מוכן מספיק ולא מדוייק מספיק והתיק נסגר בחוסר אשמה, כלומר שממש סגרו את התיק בתפיסה שהבחור לא הצליחו להוכיח את מידת ההבנה, האשמה שלו בתיק. לימים הבחור הגיש תביעת נזיקין כנגד הנערה והוריה על שום כך שפגעה בשמו הטוב. עבר הרבה מאוד זמן, כמעט שנה וחצי אחרי, ביקשתי אישורים מיוחדים שאפשרו לי לפתוח את התיק הפלילי מחדש, והוגש כתב אישום כמעט שנתיים אחרי כל ההליך הפלילי. זה תיק מדהים שמסתיים בהליך פלילי וגם ההליך האזרחי התהפך חזרה. זה משהו שקורה. אבל צריך באמת לעבוד מדויק. כשוראים את הדברים יודעים לעבוד עליהם מתוך ניסיון והיכרות והבנת המערכת והבנת הנפגעת, יש לזה סיכויים מאוד גדולים.
