כל טראומה רגשית, מכניסה אותנו לסוג של לופ, מעגל סגור, שמזין את עצמו. לרוב החוויות הללו התרחשו לנו אי שם בשנים הראשות לחיינו ובעיקר מהקשרים עם ההורים. שהם כמו שריטה- כמו שריטה בתקליטור, שכל הזמן חוזר ומנגן עצמו, וממשיך ליצר לנו חוויות, נסיבות חיים, שכל הזמן מנגנות שוב ושוב את ההרגשה.
[ Ссылка ]
צריבות רגשיות וההתנהגויות והאמונות שאימצנו למעשה מכתיבות כיצד אנו מפרשנים אירועים, תופשים אנשים, רואים את העולם, וכיצד נגיב למצבים. אפשר לאומר שהצריבות הרגשיות הם כמו הגורל , הקארמה, שלנו. צריבות אלו מועברות מדור לדור, מאב לבן, וכך הלאה וכל עוד לא נשתחרר מהן, אנו נעביר אותם לילדנו.
אם חוויתי חוויה של נטישה. חוויה זו נצרבה בי וממשיכה להתנגן ברקע. אנו עושים כמיטב יכולתנו להדחיק, להסתיר, את ההרגשה. אך חוויה זו תמיד תמיד תשתקף בנסיבות החיים שלנו. במערכות היחסים- בן\בת הזוג יגרמו לנו לחוות נטישה. לא שהם גרמו להרגשה הזו, הם רק עוררו, שקפו, לנו את ההרגשה המודחקת. כאשר אנו לא מודעים למצבנו הרגשי, הנטייה הראשונית היא להטיל את האשמה באחר, הוא עצבן אותי, הוא בגד בי. אך אם זה קורה לך שוב ושוב ושוב, אולי במערכות יחסים שונות או בנסיבות שונות, אז בסופו של דבר המסקנה המתבקשת היא שאיך שהוא, זה קשור בך!!
וזה השלב הראשון בתהליך ההחלמה. ההבנה, ההכרה, שרגשות המודחקים בנו נוטים לצוף, להשתקף, בעיקר במערכות יחסים ובנסיבות החיים – עבודה, קריירה, מצבנו הכלכלי. אז מה אני עושה עם זה? כיצד עלי לפעול כאשר רגשות, קשים כמו – דחייה, עלבון, השפלה, מציפים אותי.
כאן אנו מתחילים מסע של ארכיאולוגיה רגשית. לרוב כשאנו מוצפים בהרגשה קשה יש בנו תחושה כאילו זו פעם ראשונה שאני מרגיש זאת. מה שמונע מאתנו לראות שהרגשה זו היא כמו "דה ג'ה וו, אלו הנסיבות. הנסיבות אולי משתנות, פעם זה קרה לי עם המורה בבית הספר, פעם עם המפקד בצבא ואולי פעם עם הבוס או בוסית או עם חבר או חברה. כאשר אנו מתבוננים מתחת לנסיבות, שבמהותם משתנות, נשאר עם הרגשה. ואם נשים לב, נראה שההרגשה היא המכנה המשותף לכל האירועים, לכל הנסיבות

свернуть