השימוש בבעלי-חיים במסגרת מחקר ביו-רפואי אופיין על ידי האנתרופולוג מייקל ווילרי׳ץ׳ כתהליך שבו מופשטת החיה הטבעית מעולמה, כך שמול החוקר נותר מכניזם אנטומי ריק, כלפיו אין מתעורר רגש פרט לאדישות. בניגוד לעמדה זו, מחקרים אחרים טענו שמערכת היחסים במעבדה מתאפיינת במורכבות רגשית, וכי טכנאי מעבדות לניסויים בבעלי חיים הפגינו אכפתיות וחיבה כלפי החיות שבאחריותם. בהרצאה טוענת ד״ר שירה שמואלי, כי בעלי-חיים תובעים תגובה רגשית. בתוך כך, ד״ר שמואלי מעלה את הטענה, כי רגשות דאגה ואכפתיות (care), כמו גם כעס ושנאה, אינם מוגבלים לאלו האמונים על הטיפול בחיה במסגרת המחקר הביו-רפואי. למעשה, תהליך יצירת הידע כשלעצמו כרוך במנעד רחב של רגשות, הארוגים אל תוך הבירוקרטיה שמטרתה להסדיר את השימוש בבעלי-חיים בתעשיית מדעי החיים.
תובנות אלה יכולות לשמש אותנו גם בדיון ביחסי אדם-חיה במשבר האנתרופוקן, והרי המעבדה והעולם הטבעי כבר אינם קיימים בנפרד: המעבדה שואפת ליצר מיקרוקוסמוס שמשכפל את חוקי הטבע, בעוד שהעולם החיצוני לה הופך למעבדת ענק שבה אקולוגיות מתוכננות בקפידה. התגובה למשבר הסביבתי באה לידי ביטוי בפרויקטים של הנדסת מרחב לטובת שיקום ושימור, החל מקביעת שמורות טבע, עבור דרך חיסול ״מינים פולשים״, וכלה בהצמדת תגי מעקב אלקטרוניים על ציפורים נודדות. גם כאן, רגשות של פחד, דאגה, ואהבה מתועלים לתוך הסדרים נורמטיביים ורישיונות להרוג.
ההרצאה המרכזית ניתנה בכנס "יחסי אדם-חיה בעידן האנתרופוקן: בין האישי לפוליטי" שנערך ב-19-20.6.2022 לפרטים נוספים אנא בקרו באתר הכנס: [ Ссылка ]
