פיוט זה מבטא את אימתו של שליח הציבור, העומד לייצג את המתפללים בימי הדין מול הקב"ה. נוהגים לומר אותו אחרי תפילת העמידה, כהקדמה לחזרת הש"ץ, בשחרית ובמוסף של ראש השנה ויום הכיפורים. שליח הציבור מפוחד ומבוהל מעמידתו נוכח ה', המתואר כשלהבת אש בוערת וסביבו שרפים, כשופט היושב על כסא דין, כמלך אדיר, כגיבור המפוצץ סלעים ומשבר סלעים. מול העוצמות הללו מבטא שליח הציבור את שפלותו, את אשמתו ואת משאלתו לברוח. לקראת סוף הפיוט הוא מתעשת ומצליח לבקש את סליחתו של ה' כעני בפתח, תוך שהוא נשען על זכות אבות. הפיוט רווי בשברי פסוקים השאולים מתוך 13 ספרים מן התנ"ך, וכן משובצים בו דברי מדרש ופיוט קדום.

свернуть