פסיכואנליזה התפתחה מתוך קשב לאמת המודחקת. כשפרויד ניתקל לראשונה בשיתוקים ללא הסבר נוירולוגי, מה שבדיעבד כינה היסטריה, זה היה פרדוקסלי בעיניו משום ששני הצדדים של הסתירה היו נוכחים בו זמנית. הוא לא ראה בכך שקר אך מבחינה פיזיולוגית זה לא יכול היה להיות אמת\. עמיתיו לא ראו בכך פרדוקס פשוט משום שהתייחסו לחולים כאל מתחזים. תודות לכך שהסכים להישאר בחרדה נוכח חוסר הפשר, פרויד פתר את הפרדוקס בגילוי הלא מודע. תחת ההנחה שהאדם מפוצל בין המודע והלא מודע, אפשר לראות שהסימפטום לא משקר, להיפך, הוא רומז על אמת מצונזרת. למשל, כשהבחור לא עומד על רגליו למרות שאין לכך בסיס אורגני, מסתבר שהוא מבטא את האמת המודחקת של אכזבתו מכך שנפל מתכנית הכשרה שמאוד רצה בה.

הסימפטום מופיע כאשר יש סתירה בין הסיפור המודע לסיפור הלא מודע, והוא פרדוקסלי רק אם לא מבחינים בין הרצון המודע, המוצהר, לבין התשוקה הלא מודעת. הפיתרון שהפסיכואנליזה מציעה כרוך בהכרה בקיומו של האחר הלא מודע, ומתוך כך הכרה בדחפים וברצונות שעומדים מאחורי הסימפטום, וכשמתייחסים לסימפטום כאל ייצוג שלהם הפרדוקס מתבהר. בדוגמא של הבחור שאינו מצליח לעמוד על רגליו, מכיוון שהוא מחזיק בסיפור היומרני "קטן עלי, אין לי בעיה עם הנפילה מההכשרה" הוא צריך להדחיק את העובדה שהוא מרגיש ממוטט, ואת זה הוא מבטא בסימפטום. כאשר האידיאלים בהם אנחנו רוצים לחיות לא מתיישבים עם התשוקות הלא מודעות, יופיע סימפטום שמבטא את שתי העמדות הסותרות בו זמנית, כלומר פרדוקס. זה יהיה תלוי בנו אם להרים את הכפפה שהסימפטום מציע, ולתהות איזה מהנחות היסוד בתפיסת המציאות שלנו זקוקה לבדיקה מחודשת.

הפרדוקס אינו חייב להיות מנוסח במילים, הוא יכול גם להיות משתמע מייצוג שאינו מילולי כמו הציורים של אשר. בציור יד מציירת יד מסתתרים היגדים המקיימים פרדוקס סיבתיות. היד המציירת היא הסיבה והיד המצוירת היא התוצאה. כששמים לב שהיד המצוירת אף היא מציירת את היד השנייה, הסיבה והתוצאה מתחלפות בעיניו של המתבונן. הפרדוקס לא היה מופיע אם לא היו לנו מערכות חשיבה לוגיות. המערכות האלה הן תוצאה של שפה ואין להן שום דבר עם העולם הממשי. האישוש יכול לכל היותר לאשר את העקביות, החזרתיות, של ההסכמה בין אנשים. לאשש את מה שכבר הסכמנו עליו – זה משחק מכור. להיות מופתעים שזה לא עובד – זה כבר פרדוקס.

כאשר אנחנו נתקלים בצירופי מקרים מופלאים כמו "הוא התקשר בדיוק ברגע שהתכוונתי להתקשר אליו", המשחק המכור סמוי מן העין; אך מי הגדיר את המשך 'רגע', כך שהמחשבה והצלצול התרחשו באותו רגע? מי החליט אם רגע הוא חמש דקות ולכן צירוף המקרים תקף משום שהוא התקשר ארבע וחצי דקות מרגע שחשבתי עליו? ואם הוא התקשר שש דקות אחרי שחשבנו עליו, לא נמתח את ההגדרה 'רגע' לשבע דקות כדי להתפעל מצרוף המקרים? ובכן, המשחק מכור במובן שאנחנו קובעים מהו מקרה, ואז מצרפים מקרה למקרה, ולשם התענוג של הפליאה גם יכולים בדיעבד לשנות את התנאים לקיומו של הפלא כדי שיתקיים.

לעיתים צרוף המקרים מביא אותנו לאימה, ואז במקום לבסס הנחות שתומכות בתוצאות של פליאה נרצה לכפור בהנחות שיוצרות אימה. גם את סיוט הלילה אנחנו יצרנו ולכן נוכל גם להתפקח ממנו. את הפרדוקס פותרים כמו שפותרים סיוט -- מתעוררים ממנו. זאת הקלה עצומה לא להצטרך לפתור את האסון הבלתי נמנע בסיוט כאשר פשוט יש את האופציה להתעורר.

הגישה הלאקאניאנית רדיקאלית בעמדה האנטי מהותנית שלה, בראיית המונח 'מציאות' כמיתוס, כסיפור עשוי ממילים ודימויים, שבמצבים טראומתיים נחשף ככזה. לאקאן הוא חלק ממסורת פילוסופית שתחילתה בפילוסופים הפרה-סוקרטים, פרמנידס והרקליטוס, שגורסת שהממשות עצמה היא בלתי נגישה לנו. Fanta ray הכל זורם, אמר הרקליטוס. אם משהו נשאר מספיק יציב כדי לקבל מהות זה משום שהחלפנו את המים הזורמים תמידית עם שם כמו "נהר הירדן". בעוד שהמים זורמים, השם "נהר הירדן" נשאר יציב כך שהוא יכול די להיות מילה שמכניסים לסיפור. אנחנו הם אלה שיוצרים מהויות על ידי מתן שמות להתרחשויות ולכן אנחנו גם יכולים לבטלן. אמנם להתפקח מהסיפור שנקרא 'מציאות' קשה יותר מאשר להתעורר מהסיפור שנקרא ''סיוט." יש גם יותר על מה לוותר. לא במקרה סיפרנו לעצמנו סיפור מסוים, הוא תומך בראייה העצמית ובראיית העולם העדיפה עלינו.

המטרה של סדרת ההרצאות היא להראות כיצד ניתן לפתור מצוקות נפשיות על ידי כפירה בהנחות היסוד המקיימות אותן וויתור על המשמעויות המחמיאות, מרגיעות, מסעירות או מענגות הנגזרות מהנחות היסוד. המצוקות הן המצבים הפרדוקסליים, הסימפטומים, ומטרת הפירוש שנותן המטפל היא להצביע על החלק שלא כלול או הושמט מהסיפור ושבגלל השמטתו מופיעה הסתירה. זה לא פשוט לתרגם את המצוקה לפרדוקס, או לראות את האלמנטים שירחיבו את התמונה לידי פיתרון, אך הקושי הרב ביותר בלהביא את המטופל לראות את הוירטואליות של המציאות שלו, הוא הקושי לוותר על תשוקה או תענוג שמתקיימים בסיפור באופן שנותן מענה לתשוקה לא מודעת.

אלברט איינשטיין האמין שפרדוקסים בתורת הקוונטים נבעו ממיגבלה של כלי המדידה האנושיים. בוהר לעומתו החזיק בעמדה שברמה התת אטומית, הכאוס הוא אינהרנטי ליקום. אמנם יש גבול למידה שבה נוכל להרחיב את שדה הראיה, עד כמה נוכל לחשוב במסגרת של עוד ועוד ממדים. בכל מקרה ניתקל בפרדוקסים שלא נוכל לפתור, אך ניתקל גם בפרדוקסים שלא ניתן לפתור ולא בגלל מגבלת שדה הראיה אלא כי היצור האנושי פרדוקסלי מטבעו. יש גרעין של התענגות ממשית בסימפטום שלא מעוכל על ידי הלוגיקה הסמלית.

свернуть